רשימות שיעורים על בבא קמא ה׳

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ד׳ ע״ב רשימות שיעורים על בבא קמא ו׳ ע״א »

1 עֵדִים זוֹמְמִין, דְּמָמוֹנָא הוּא, לִיתְנֵי! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן.

2 אִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, לִיתְנֵי תְּרֵי גַוְונֵי שׁוֹר – לִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר, וְלִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם;

3 דִּתְנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם – מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם!

4 הָא תַּבְרֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִגְזִיזֵיהּ; דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם, יְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יֵעָשֶׂה לוֹ״ – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה.

5 הָאוֹנֶס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, דְּמָמוֹנָא הוּא, לִיתְנֵי!

6 מָה נַפְשָׁךְ; אִי נֵזֶק – תְּנָא לֵיהּ, אִי צַעַר – תְּנָא לֵיהּ, אִי בּשֶׁת – תְּנָא לֵיהּ, אִי פְּגָם – הַיְינוּ נֵזֶק. מָה אִית לָךְ לְמֵימַר – קְנָסָא? בִּקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי.

7 הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ, דְּמָמוֹנָא הוּא, לִיתְנֵי!

8 מָה נַפְשָׁךְ; אִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק – הָא תְּנָא לֵיהּ נֵזֶק, אִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק – הָוֵה לֵיהּ קְנָסָא, וּבִקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי.

9 לֵימָא קָסָבַר רַבִּי חִיָּיא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק? דְּאִי שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הָא תְּנָא לֵיהּ נֵזֶק! תְּנָא הֶיזֵּקָא דְּמִינַּכְרָא, וּתְנָא הֶיזֵּקָא דְּלָא מִינַּכְרָא.

10 בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן, תְּנָא מִנְיָינָא – לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּנָא מִנְיָינָא – לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי חִיָּיא. אֶלָּא מִנְיָינָא דְּרַבִּי חִיָּיא, לְמַעוֹטֵי מַאי?

11 לְמַעוֹטֵי מוֹסֵר וּמְפַגֵּל.

12 וְלִיתְנֵי! בִּשְׁלָמָא מְפַגֵּל – בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי. אֶלָּא מוֹסֵר, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי? שָׁאנֵי מוֹסֵר – דְּדִיבּוּרָא, וּבְדִיבּוּרָא לָא קָמַיְירֵי.

13 וְהָא מוֹצִיא שֵׁם רַע, דְּדִיבּוּרָא הוּא, וְקָתָנֵי! דִּיבּוּרָא דְּאִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה הוּא.

14 וְהָא עֵדִים זוֹמְמִין – דִּיבּוּרָא דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה הוּא, וְקָתָנֵי! הָתָם, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, רַחֲמָנָא קַרְיֵיהּ מַעֲשֶׂה – דִּכְתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״.

15 בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן, תַּנָּא ״אָבוֹת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלְדוֹת; אֶלָּא לְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, ״אָבוֹת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלְדוֹת?! תּוֹלְדוֹתֵיהֶן מַאי נִיהוּ?

16 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כּוּלָּן כְּאָבוֹת לְשַׁלֵּם מִמֵּיטַב.

17 מַאי טַעְמָא? אַתְיָא ״תַּחַת״, ״נְתִינָה״, ״יְשַׁלֵּם״, ״כֶּסֶף״.

18 לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָכִי קָאָמַר – לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חֲדָא, וְתֵיתֵי אִידַּךְ מִינֵּיהּ; הֲדַר אֲמַר: חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא.

19 וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָכִי קָאָמַר –

20 לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא תַּרְתֵּי, וְתֵיתֵי אִידַּךְ מִינַּיְיהוּ; הֲדַר אָמַר: חֲדָא מִתַּרְתֵּי לָא אָתֵי.

21 אָמַר רָבָא: וְכוּלְּהוּ כִּי שָׁדֵית בּוֹר בֵּינַיְיהוּ – אָתְיָא כּוּלְּהוּ בַּמֶּה הַצַּד, לְבַר מִקֶּרֶן; מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ, מָה לְכוּלְּהוּ שֶׁכֵּן מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן.

22 וּלְמַאן דְּאָמַר: אַדְּרַבָּה, קֶרֶן עֲדִיפָא – שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק; אֲפִילּוּ קֶרֶן נָמֵי אָתְיָא.

23 אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא? לְהִלְכוֹתֵיהֶן.

24 קֶרֶן – לְחַלֵּק בֵּין תַּמָּה לְמוּעֶדֶת.

25 שֵׁן וָרֶגֶל – לְפוֹטְרָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

26 בּוֹר – לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר – לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הָאָדָם.

27 אָדָם – לְחַיְּיבוֹ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים.

28 אֵשׁ – לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הַטָּמוּן. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ, לְאֵתוֹיֵי מַאי?

פירוש רשימות שיעורים על בבא קמא ה׳

1 גמ' סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין על פי עצמן. בהבחנת קנס מממון כתב רש"י לפנינו ד"ה עדים זוממין דממונא הוא וז"ל דכל המשלם יותר ע"מ שהזיק כגון כפל ותשלומי ד' וה' קרי קנס וכו' וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולהו הוי קנסא אבל מידי אחרינא ממונא עכ"ל. ונראה בביאור דבריו שממון הוא כשמשלם עבור הפסד ואילו קנס הוא כשמשלם בגלל מעשיו ולא עבור ההפסד. בהתאם לכך נזק בעלמא ממון הוא שכן משלם כפי הפסד שווי ואילו ד' וה' ונ' של עבד קנס הם כי אינו משלם בשביל ההפסד אלא משום מעשה העבירה.

2 והנה בעדים זוממין אליבא דר"ע נראה שאינם משלמים בעד הפסד הממון שהרי חייבים בכאשר זמם משנגמר דין הנידון ואף טרם שילם הממון שעוד לא הפסיד כלום. ואפילו כבר שילם ואח"כ הוזמו פסק הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות הל"ב וז"ל וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל. ויוצא שאף שהנידון לא הפסיד העדים זוממין משלמין, וע"כ שעדים זוממין משלמים מחמת המעשה שעשו ולא עבור הפסד הנידון והתשלומין הם קנס ולא ממון.

3 כבר הבאנו כמה פעמים בשיעורינו את פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב שדמי קרקע כקרקע וז"ל החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם וכו' שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל. הראב"ד מקשה מ"ש מזיק מחובל שהמודה במקצת חבלה חייב בשבועת מודה במקצת. וביאר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם הבחין בין מזיק לחובל כי המזיק משלם דמים תחת החפצא שהזיק ולכן דין דמי הקרקע כקרקע ואילו החובל משלם דמים בעלמא ולא תחת גופו של הנחבל לפיכך אינם כקרקע. ועלינו לבאר מנ"ל לרמב"ם חילוק זה.

4 ומסתבר שהרמב"ם אזיל לשיטתו בהל' חובל ומזיק פ"ה הל"ו וז"ל אם לא היו שם עדים כלל, הוא אומר חבלת בי, והודה מעצמו, פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבשת וברפוי ע"פ עצמו וכו' ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס, שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו. והבשת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בבי"ד היא שביישה אותו וכו' עכ"ל. שיטת הרמב"ם שנזק וצער של חבלה קנס הם. ולאור הנ"ל טעמו הוא שתשלומי החובל אינם תחת הפסד הממון וגופו של הנחבל אלא הם בעד מעשה החבלה שעשה ולכן התשלומין הם קנס ולא ממון. מכאן הוציא הרמב"ם שאין אומרים דמי קרקע כקרקע בחבלה לפי שתשלומי חבלה קנס הם ולא ממון ואינם דמי גוף הנחבל אלא תשלומין בעד מעשה החבלה.

5 ובכן יצא חידוש שבשור תם שהזיק קרקע יודה הרמב"ם שאין אומרים דמי קרקע כקרקע. רק במועד שהזיק חל דין דמי קרקע כקרקע שכן הבעלים משלמים תשלומי ממון תחת ההפסד שבחפצא הניזק. מאידך בתם המשלם פלגא נזקא קנסא אין הבעלים משלמים עבור ההפסד בחפצא אלא קנס עבור פשיעתו, ועולה שאין הדמים דמי החפצא, ומשום כך דמי הקרקע אינם כקרקע ומשו"ה נשבעין על נזקי התם בקרקע.

6 ברם בעדים זוממים באנו למחלקת רבי עקיבא וחכמים. לדעת החכמים גזירת הכתוב "כאשר זמם" קובעת שתשלומי עדים זוממים הם משום הפסד הדמים - כאילו היה הפסד ממש לבעלים עקב עדותם ולפיכך עדים זוממים מהוה חיוב ממון. אליבא דר"ע לעומת זאת אינם משלמים דמי הפסד וחפצא אלא משלמים עבור מעשה העבירה של עדות שקר ובכן התשלומין הם קנס ולא ממון.

7 ב בנוגע לפסק הרמב"ם שדמי קרקע כקרקע העיר הגאון ר' משה זצ"ל שהרמב"ם פסק כך באדם שהזיק קרקע ולא גילה לנו מה דינו של שור שהזיק קרקע, ומסופק היה הגר"מ זצ"ל אם יחול פסק הרמב"ם גם בשור שהזיק קרקע. אמנם לאור הנ"ל מסתבר שאף בשור מועד שהזיק קרקע יסבור הרמב"ם שדמי קרקע כקרקע שכן תשלומי שור המועד חלים מדין ממון ולא מדין קנס. מאידך בחבלה ובשור תם יסבור הרמב"ם שדמי קרקע אינם כקרקע הואיל וחיוביהם חלים מדין קנס.

8 ג אולם על גוף פסק הרמב"ם יש להעיר מ"ש אדם שחבל באדם שדמי הנזק משתלמים מדין קנס משור שהזיק אדם שתשלומי הנזק הם דין ממון. ונראה שלפי שמצויות שתי פרשיות שונות בתורה - חבלה ומזיק - יש כאן חידוש דין תורה שהחובל מופקע ממזיק, וחיובי חבלה חלים לעצמם מדין קנס ואין בהם חלות דין ממון - שלא כמזיק בעלמא. אך עיין ברמב"ם בהל' נערה בתולה שפסק שפגם צער ובשת באונס נערה ממון הם ולא קנס. וע"כ צ"ל שחל באונס דין מזיק ולא חובל - והדמים נחשבים לתשלומי ממון ולא קנס.

9 תוס' ד"ה המטמא. ז"ל המ"ל דלא תנא להו משום דלא מיחייב בשוגג עכ"ל. בשיטה מקובצת הקשה והרי קתני בושת ואע"פ שאינו חייב עליה בשוגג וכדתנן לקמן פו: אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.

10 ונראה לתרץ שהפטור מבושת באינו מתכוין אינו חלות דין של פטור תשלומין אלא שהתורה קבעה שבלי כוונה אינה חשובה בושת ולא נקרא מעשה בושת אלא כשמתכוין. ואינו דומה למטמא בשוגג שחל בו דין פטור תשלומין ולפיכך אמרו התוס' שלא נמנה המטמא משום שאינו חייב בשוגג.

11 תוס' ד"ה וקתני. ז"ל והא דקתני שלשה גווני לפי שהם שנויין בפ' הניזקין כדקתני ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר דקתני גווני טובא עכ"ל. לכאורה דברי התוס' תמוהים כי בשלמא בד' השומרים ניתן למנות כל א' וא' לעצמו שכן מהווים מחייבים שונים. אבל למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הריהו בכלל נזק דעלמא ולמה נמנה כל נזק ונזק שאינו ניכר לעצמו.

12 ונראה לישב בהתאם לביאורנו למעלה בדף ד: רש"י ד"ה ומנסך שבהיזק שאינו ניכר המחייב אינו הפסד הממון בעלמא אלא חלות השם פסול שחל בחפצא. ולכן ניתן למנות כל חלות שם פסול בפני עצמו.

13 גמ' למעוטי מוסר וכו'. לקמן בפ' הגוזל ומאכיל קטז ב דנה הגמ' אם מוסר חייב משום דינא או קנסא, כלומר האם מוסר חייב "משום דינא דגרמי" או מקנס מיוחד. ברם בפרק הכונס סב. מבואר שלמ"ד לא דיינין דינא דגרמי לא דיינינן דין המוסר. אך התוס' שלפנינו ה א ד"ה למעוטי העלו שאף אם לא דיינינן דינא דגרמי המוסר חייב משום קנס. אמנם מסדור הלכות הרמב"ם משמע שמוסר הוא חיוב מיוחד ולא מדינא דגרמי שהרי דיני דגרמי הובאו בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' ז' - י"ב ואילו דין של מוסר נכללו בפ"ח שם הל"א - ה. ועוד שכתב וז"ל המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם וכו' ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין עכ"ל, ואם המוסר בכלל מזיק דגרמי דעלמא פשיטא שנשתעבדו נכסיו וגובים מיורשיו. מאידך אם המוסר חיוב מיוחד מוסבר למה ביאר הרמב"ם שיורשיו משלמים והוא בכדי להשמיענו שחלוק דין המוסר ממי שהזיק היזק שאינו ניכר שהחכמים קנסו את המזיק לבדו ולא את יורשיו פ"ז שם הל"ג.

14 ומהראוי להוסיף שאם חיוב המוסר קנס מיוחד מתקבלת יותר שאלת הגמרא דידן: "מוסר מאי טעמא לא תני". לעומת זאת אם חייב המוסר מדינא דגרמי דעלמא לכאורה אין לשאול למה אינו נמנה לעצמו שכן הוא בכלל אדם המזיק דעלמא שכבר נמנה ואין צורך למנות כל אופן ואופן של אדם המזיק. ועיין לקמן בשיעורים דף ה. ד"ה שאני מוסר וכו'.

15 ב. הדעה שמוסר חייב משום גרמי טעונה ביאור שהרי מוסר דומה למי ששיסה את הכלב והזיק שפטור לקמן דף כג: לפי שהוא גרמא בעלמא. אמנם הרא"ש פ"ט סי' י"ג כ' וז"ל והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזקא לא עשה מעשה בגוף הממון ולא דמי לאחוי אחויי דמסור דכמאן דקלייה דמי ועשה מעשה בגוף הממון עכ"ל. ביאור דבריו שהמסירה לעכו"ם בשעתה הוי מעשה הנזק ומחייבתו ולא איבוד הממון שמתהווה לאחר זמן כשהעכו"ם בא ולוקח את הממון. והנה עדים זוממים אף שהגידו את עדותם בפני ב"ד חשובים כגרמא בעלמא ומשלמים מדין כאשר זמם בלבד ולא מדין מזיק דעלמא. הטעם לכך הוא שהגדתם אינה אלא בירור בעלמא ואינו מהווה מעשה מזיק בעצמו בניגוד למעשה מסירה לגוי המהווה מעשה מזיק בעצמו וכפי שביאר הרא"ש "דכמאן דקלייה דמי".

16 רש"י ד"ה ומפגל. ז"ל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר עכ"ל. רש"י קשה משני פנים: א במשנה ריש זבחים ב. שנינו שחטאת שנשחטה לשם שלמים פסולה לגמרי מדין שינוי קדש ולא כפירש"י כאן שאינה עולה לשם חובה; ב פיגול הוא קרבן שנשחט בכוונת חוץ לזמנו ולמה פרש"י כאן המפגל בכוונת שלא לשמה.

17 ונראה - וכן העלו האחרונים עיין בפנ"י - שט"ס נפלה בפרש"י וצ"ל "שחט שלמים לשם חטאת" שלפי דין המשנה בריש זבחים הקרבן כשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה.

18 אשר לקושיא השניה מסתבר שרש"י בא להוסיף שלא רק המפגל ממש ושחט חוץ לזמנו חייב משום שהקרבן נפסל אלא אפילו שחט שלמים שלא לשמן ג"כ חייב לשלם נזק שכן הפסידו את הבעלים שחייבים להביא עוד קרבן שלמים לשם חובתם.

19 ולפי ביאורנו למעלה דף ד: רש"י ד"ה ומנסך שהמחייב בהיזק שאינו ניכר הוא חלות הפסול שחל בחפצא נראה שלדעת רש"י אף בששחט שלמים לשם חטאת שלא עלו לבעלים לשם חובה אין זה מניעת קיום חובה בעלמא אך חלה הפקעה בגופו של הקרבן שלא יקרא בשם קרבן חובה אלא בשם קרבן נדבה. והואיל וחלה הפקעה בגופו של הקרבן נחשב להיזק המחייב בתשלומין. וכן מפורש בתוס' במנחות דף מז. ד"ה עד וכו' שכתב וז"ל דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר עכ"ל. וכן נוטים דברי רש"י בזבחים ב ב ד"ה ואם לאו יהא לנדבה וז"ל כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת ולא לשם הראשונה עכ"ל.

20 גמ' שאני מוסר דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי. יש לעיין אם גם במפגל י"ל ש"בדיבורא לא קמיירי" כי הדיבור ומחשבת הפיגול הם המחייבים את המפגל, או שלא יתכן לתרץ כן במפגל שכן מעשה עבודת הפיגול הוא עיקר המחייב ולא הדיבור.

21 ויעויין ברמב"ם פי"ח מהל' פסוה"מ הל"א שפסק שהמפגל בקדשים אינו לוקה וז"ל שאין המחשבה מעשה עכ"ל, ואע"פ שיש מעשה עבודת הפיגול. מוכח שלדעת הרמב"ם שמחשבת הפיגול היא המחייבת ולא מעשה הפיגול.

22 ברם יתכן לפרש "מוסר דדיבורא" באופן אחר. הרי לכאורה קשה אם מוסר חייב מדין מזיק מה לי שחיובו חל מחמת דיבורו - והלא סוכ"ס מזיק הוא ומהראוי שיימנה ברשימת המזיקים. אך הנה הבאנו למעלה דף ה. ד"ה אלא מוסר וכו' השאלה אם מוסר חייב מדין גרמי או קנס. ומשמעות הרמב"ם פ"ח מהל' חובל ומזיק הל"א - ה שמוסר חיוב בפני עצמו הוא ולא מדינא דגרמי. לפיכך י"ל שהמוסר אינו מתחייב מטעם אדם המזיק ומדיני נזקין, כי מבחינת נזקין אינו אלא גרמא בעלמא שפטור, שכן מסתבר שא"א לחייב המוסר מדין מזיק בגלל מעשה שעשה אדם אחר, ובכן המוסר אינו חייב עבור הנזק שעשה העכו"ם.

23 אכן מצינו שיש למוסר חלות שם פסול בכל התורה כולה שהרי לדינים אחרים נחשב כעכו"ם. עיין ברמב"ם פ"א מהל' תפילין הלי"ג שהמוסר פסול לכתיבת סת"ם כעכו"ם. וכן עיין ברמב"ם בפ"ג מהל' תשובה הל"ו והלי"ב שאין למוסר חלק לעוה"ב. המוסר פסול לעדות כמו עכו"ם כפי שכתב הרמב"ם בפי"א מהל' עדות הל"י וז"ל המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעוה"ב ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעוה"ב עכ"ל. בנוגע לשחיטת המוסר מצויה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, עיין ביו"ד סי' ב' סעיף ח' ברמ"א ט"ז ש"ך ובגר"א. ובכן הואיל ולמוסר חל שם רשע בגברא י"ל שעקב כך קנסו אותו החכמים לשלם הנזק. אמנם אינו משלם מדין מזיק דעלמא אלא משום חלות שם רשע שחלה בו, לכן אינו נמנה ברשימת שאר אבות הניזקין. לזה התכוונה הגמרא באמרה "מוסר דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי". שאר הקנסות לפי שמחייבין מדין מזיק הם נמנין ברשימת אבות הנזקין משא"כ במוסר המתחייב משום שם רשעותו בלבד ובלי חלות דין מזיק כלל. והתכוונה הגמרא להבחין בין עדים זוממים ומוציא ש"ר המתחייבים מדין מזיק לבין מוסר שמתחייב משום רשעותו.

24 הקשו האחרונים למה מסור חייב לשלם, והרי חייב מיתה ולמה לא יפטר מדין קלבד"מ. וי"ל שאין המסור חייב מיתה אלא שיש היתר להורגו ובהיתר הריגה לא חל דין קלבד"מ.

25 אולם מסתבר יותר שאין הורגים מסור משום מעשה העבירה שעשה אך מיתתו היא כמיתת האפיקורוס שמותר להורגו משום חלות שם פסול רשעות שבגברא. אמנם ליכא כאן מעשה עבירה המחייב עונש מיתה כשאר הנהרגין בכהת"כ שנאמר בהם דין קלבד"מ. ומאחר שמיתתו אינה עונש עבור מעשה עבירה רק עבור חלות שם רשעות שבגברא לא נאמר בו קלבד"מ.

26 והנה פשטות סוגייתנו משמע שהמסור משלם ממיטב כמזיק דעלמא, ואילו רש"י במס' כריתות דף ב: ד"ה מסור ומפגל כתב שאין מסור משלם ממיטב. ונראה שלדעתו המסור אינו משלם מדין מזיק דעלמא אך מחיוב מיוחד שחל משום חלות רשעות שבגברא ולכן אינו חייב לשלם ממיטב כדין מזיק דעלמא.

27 גמ' מוציא שם רע וכו'. "דיבורא דאית ביה מעשה הוא". וכ' רש"י ז"ל בעילה עכ"ל. והתוס' ד"ה דיבורא וכו' הביאו מחלו' תנאים במס' כתובות אם צריכים ביאה או השכרת עדים. והנה יש לחקור בביאה זו אם היא שיעור באישות או שהיא מהווה חלק של המחייב של הוצאת ש"ר. ונראה להתיר ספק זה ע"פ המבואר בכתובות מו: שאין מוציא ש"ר חייב עד שיבעול כדרכה, ואילו היתה הבעילה שיעור בחלות האישות הרי קיי"ל שם מו ב שלא חילק הכתוב בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה. ש"מ שבמוציא ש"ר הבעילה מהווה חלק מעיקר המחייב של הוצאת ש"ר ודין מיוחד הוא שכדי שיתחייב צ"ל ביאה כדרכה. וכן יוצא מהגמרא דילן שהביאה מגוף המחייב של הוצאת ש"ר בנוסף להדיבור.

28 גמ'. רחמנא קרייה מעשה. יתכן לפרש את הגמרא על פי מה שמובא במס' מכות ה: שאין עדים זוממים חייבים עד שיגמר הדין על פיהם. אין העדים זוממים נענשים על עדות השקר לבדה אלא בצירוף עם גמר הדין של בי"ד, שהוא נחשב כמעשה שלהם ולכן "רחמנא קרייה מעשה".

29 תוס' ד"ה תחת נתינה כו'. ז"ל ועדים זוממים פרש"י דכתיב בהו נפש בנפש וצ"ל דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק או העידו פלוני חייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית דמשלמי במיטב דאם רצו לחייב אחרים מיטב לא צריך קרא דמכאשר זמם נפקא דיתחייבו מיטב עכ"ל. אליבא דרש"י ותוס' עדים זוממים תמיד משלמים ממיטב. אמנם בשיטה מקובצת מובאות שיטות אחרות. וז"ל וריב"א פי' דלא צריכי להאי קרא שהם תלוים באחרים כמו שרצו לחייב אחרים ממיטב הם יתחייבו ממיטב או אם העידו דחייב לפלוני מנה דדינו בזבורית יתחייבו בזיבורית עכ"ל. הריב"א סובר שמדין כאשר זמם חייבים עדים זוממים לשלם מזיבורית בינונית ועידית וכפי חיוב הנידון, ולכן אם העידו על מזיק ישלמו מעידית ואם על בע"ח ישלמו מזיבורית. רש"י ותוס' חלוקים עליו וסבורים שהג"ש מחדשת שעדים זוממים בכל אופן משלמים מעידית כשאר אבות הנזקין. אליבא דרש"י ותוס' כאשר זמם קובע את שעור וסכום התשלומין בלבד אך אינו מחייב שישלמו כפי אותו מין התשלומין של הנידון. מאידך לפי הריב"א כאשר זמם כולל אף את מין התשלומין של הנידון, ולכן עדים זוממים משלמים מאותו מין הקרקע שהנידון היה צריך לשלם ממנו.

30 עוד שיטה שלישית הובאה בשיטה מקובצת בשם המאירי וז"ל מה שנאמר כאן לדעתי אינו אלא כשרצו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם משלמין מיטב אבל כל שבאו להפסיד זיבורית אינו משלם מיטב עכ"ל, משמעותו שהכל תלוי במקרה, שאם אין לנידון אלא עידית ישלמו עדים זוממים עידית כמו הנידון - ואפי' היה הנידון בע"ח. מאידך אם אין לנידון אלא זיבורית גם העדים זוממים ישלמו מזיבורית - ואפילו הנידון מזיק שדינו בעידית. ברם דינו צ"ע שהרי מבואר במס' מכות דף ב: שעדים זוממים שהעידו על א' שגנב ואין לו במה לשלם שדינו להמכר בגניבתו, ולעדים זוממין עצמם יש כסף לשלם, שהם משלמים ואינם נמכרים משום שהע"ז אומרים "אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת אנן נמי לא מיזדבנינן" - והנה במקרה כזה הנידון נמכר, ועכ"ז ע"ז אינם נידונים ממש כמוהו במציאות אך כדינו ע"פ דין ויכולים לשלם ולא להמכר. וא"כ לכאורה ה"ה צ"ל בעידית וזיבורית ולא לדון את העדים כפי דין הנידון ממש במציאות אלא כפי דינו ע"פ דין - וכשיטת הריב"א, וצ"ע.

31 תוס' ד"ה כי שדית. לרש"י אדם וכלים הויים דברים שאינם ראוים לבור. אדם משום שדרכו להתבונן בדרך שלא יפול וימות ולכן בור הממית אינו תקלה עבורו. וכלים אינם הולכים בדרך ואין הבור תקלה עבורם.

32 עיין לקמן דף י. בתוס' ד"ה שייר טמון שהתוס' הביאו פרש"י המחייב בור עבור תבואה שנפלה לבור עם החמור שנשאה ותמהו עליו שהרי בחמור הנושא כלים שנפל לבור הדין הוא שחייב על החמור ופטור על הכלים. ונראה שרש"י הבחין בין כלים לבין תבואה. כלים פטורים בבור בכל אופן גם כשנפלו יחד עם חמור. מאידך אוכלין פטורים בבור רק כשאין הבור תקלה עבורם וכגון שור שנפל למים והבאיש את המים. אבל כשחמור הנושא אוכלין יפול לבור ויוזקו האוכלין בעל הבור חייב כי באופן זה האוכלין הם דברים הראוים לבור והבור הוא תקלה עבורם כמו שהוא תקלה לחמור הנושא אותם.

33 עיין בבעה"מ ברי"ף דף כב: שכ' וז"ל והפירוק שנראה לנו מדאמרי' לקמן מסתברא פטורה גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים וכשם שנשתנה בזה לפטור כך נשתנה בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים כי פטור הכלים בבור ופטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס בבור אינם דומים כלל.

34 ונראה שבעה"מ השוה את שני הפטורים האלה כי יסוד הפטור בשניהם שוה היינו שאין הבור תקלה לניזק. כלים אינם ראוים לבור כנ"ל כי אינם הולכים בדרך ואין הבור תקלה עבורם. ה"ה נפילת אנוס פטורה בבור לא מטעם אנוס רחמנא פטריה אלא משום שנפילת אנוס הו"ל נפילת דבר שאינו ראוי לבור, כי אין הבור מהוה תקלה לנפילת אונס כשם שאינו מהוה תקלה לכלים. ולכן השווה בעה"מ את שני הדינים.

35 בא"ד. וי"ל דאתו מאדם ישן. בשיעור הראשון למסכתין דף ב. ד"ה ד' אבות נזיקין כו' והמבעה דננו ביסוד המחייב של אדם המזיק - אם הוא פשיעה כבשאר אבות נזיקין או שהוא חייב משום מעשה הנזק שעשה. והתוס' לפנינו הבחינו בין אדם ישן שהזיק שאין מעשיו מחייבים אותו אלא הפשיעה לבין אדם ער שמעשיו מחייבים אותו.

36 ובכך מוסברים גם דברי התוס' לקמן דף ו. ד"ה לאתויי שאדם המזיק בכוונה פוטר בור ואש שהזיקו עמו ואילו אדם שלא בכוונה אינו פוטר בור ואש. לדעתם אדם המזיק בכוונה חייב עבור מעשיו ואילו שור בור ואש חייבים משום פשיעה בלבד ולכן החיוב של אדם המזיק עדיף והוא קודם לשלם. עיין בגר"א חו"מ סי' שצ"א סעיף ט' שכ' שהוא דין קדימה בתשלומין ואם אין האדם יכול לשלם משלם בעל הבור. מאידך אדם שהזיק שלא בכוונה חייב משום פשיעתו בדומה לשאר המזיקים ולכן אינו פוטרם מלשלם וכולם משלמים בשוה.

37 אמנם צריך עיון שהרי הבאנו בשיעורינו בשם הגר"ח זצ"ל שאדם החובל חייב משום מעשיו ולא משום שפשע בשמירת גופו. וקשה לפי זה מדין אדם ישן שחייב מדין חובל לשלם ד' דברים עי' רמב"ם בפ"א מחובל הלי"א ומוכרח שבישן יש מעשה חבלה ואינו פשיעה בעלמא, והוא לכאורה כנגד התוס' שלפנינו הסוברים שבאדם ישן חסר מעשה נזק ואין בו אלא המחייב דחסרון שמירה שהרי לפי"ז אליבא דהגר"ח זצ"ל לא הו"ל להתחייב משום חובל, וצ"ע.

« רשימות שיעורים על בבא קמא ד׳ ע״ב רשימות שיעורים על בבא קמא ו׳ ע״א »